hebrew english

        אודות הספרים    טעימות קריאה    כתבו עלינו    אודות חוה    קנו את הספרים    חוה בערב חדש וביו טיוב   

דיון על הספר אפר על ראשה

על תמר בת דוד

קולה של גיבורת הרומן, תמר בת דוד, שנפלה קורבן למעשה אונס וגילוי עריות בידי אחיה אמנון, עדיין זועק אלינו, מעבר לאלפי השנים שחלפו מאז. רומן זה מגולל את סיפורה ואת סיפור הנקמה שנקם אח אחר של תמר, אבשלום, באנס, כפי ששני הסיפורים מסופרים בספר שמואל ב'. באלה משולבים סיפורים נוספים, על אותן דמויות ועל דמויות המקורבות אליהן, המופיעים בספרים שמואל א' וב' ובספר דברי הימים א'. 

הרומן נאמן לטקסט המקראי, מבלי לסטות ממנו. אבל הסיפורים בתנ"ך על מעשי האונס והנקמה, על תמר ועל הדמויות האחרות הקשורות לסיפור (למעט אלה הנוגעים למלך דוד) הם קצרים ומרומזים. אני הרחבתי אותם ואת היריעה של חיי האנשים והחברה שמסביב. הקפדתי לא לשנות את הסיפורים אפילו כקוצו של יו"ד, אבל מילאתי את הפערים שהמקרא מותיר בין האירועים, פיתחתי את הרמזים הטמונים שם והוספתי לסיפורים פירוש משלי. 

כל הדמויות העיקריות ברומן – אלה הנקראות בשם – הן דמויות מקראיות. הדמויות הצדדיות – הכובסת, המרפאה, האומנת, הזונה ועוד – שלא ניתנו להן שמות הן פרי דמיוני. 

דמותו של עילי האחוחי, אחת משתי הדמויות המרכזיות ברומן, לקוחה אף היא מהתנ"ך, מדברי הימים א' (פרק יא' פסוק 29). בתנ"ך עילי האחוחי הוא דמות שולית ולא נאמר עליו כל דבר לבד מהיותו אחד מגיבורי דוד. ואילו אני מציגה אותו כבנו של אשבעל בן שאול, שמלך על אחד-עשר משבטי ישראל במשך שנתיים, בטרם נרצח. בחרתי בעילי מבין שאר גיבורי דוד להיות גיבור הרומן, משום שנאמר כי מוצאו מהעיר אחוח שבנחלת בנימין, השבט שגם המלכים שאול ואשבעל נמנו עמו, ומשום ששם אביו אינו מוזכר, לכן אין זה מן הנמנע שהוא אכן היה בנו של אשבעל. שלא כמו רוב גיבורי דוד שעליהם מסופרים מעשי הגבורה שעשו בשדה הקרב, על עילי לא נאמר כלל שהשתתף בקרבות. לפיכך ייתכן שהוא אמנם היה גיבור של שלום, ומעשה הגבורה שלו התבטא בכך שהציל את חיי המלך מן המתנכלים לו, כפי שהדברים מתוארים ברומן. מכל הסיבות האלה וגם משום ששמו מצא חן בעיניי, נראה לי עילי ראוי ומתאים להיות בן זוגה של הגיבורה שלי, תמר. 

 

 חייהן הדרמתיים והטראומתיים של הנשים בתנ"ך

חייהן של הנשים בתנ"ך גדושים אירועים דרמתיים ואף טראומתיים בתחומים שונים ומגוונים, ומעשה האונס וגילוי העריות שחוותה תמר בת דוד הוא בוודאי אחד הבולטים שבהם. אבל מה שגרם לי להרגיש קרבה מיוחדת לנשים במקרא ולכתוב עליהן, אינם האירועים הטראומתיים כשלעצמם, אלא העובדה שאנחנו, הנשים של היום, דומות כל-כך לנשים אלה, שחיו כאן לפני אלפי שנים, בסערות המטלטלות רבות מאיתנו במהלך חיינו ובחוויות המלוות סערות אלה. הדבר בולט בהקשר לתמר. אונס, גילוי עריות ותקיפה מינית אחרת של נשים, עדיין לא פסו מן הארץ. וגם הטראומה והבושה שחוות נפגעות הפשעים האלה כיום, אינן שונות כנראה מהותית ממה שחוותה תמר, המתחננת בפני האנס, "וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי" (שמואל ב' פרק יג' פסוק 13). 

גם זעקת הקורבנות של היום אינה נבדלת בהרבה מן הזעקה של תמר, כפי שהמקרא מספר עליה: "וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" )שמואל ב' פרק יג' פסוק 19). אלא שהיום, רבות מנפגעות האונס והתקיפה המינית חוששות להתלונן, ועל כן זעקתן נשארת טמונה בתוכן, אילמת. 

הנטייה המוכרת לנו להטיל אות קין בקורבן במקום באנס, גם לה אנו מוצאים סימוכין בסיפור של תמר. "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ," מספר לנו המקרא (שמואל ב' פרק יג' פסוק 20) על נידויה של תמר מביתה ומסביבתה החברתית, אך אינו מספר משהו מקביל לגבי הפושע. 

רומן זה נכתב מתוך הזדהות לא רק עם תמר, אלא גם עם הנערות והנשים החיות עמנו היום, שחוו חוויות טראומתיות כמו שלה ואשר היא, בדרכה, נותנת קול לזעקתן. אולם, הגם שכאישה אני מזדהה בראש ובראשונה עם הנשים במקרא, אני מודעת לכך שעולמן היה מאוכלס בגברים שעמם קיימו קשרים סבוכים ומפותלים. לפיכך מוקדש ברומן מקום נכבד גם לגברים ולקשרים המורכבים שלהם עם תמר ועם שאר הנשים המופיעות בו. 

חוזקן של הנשים בתנ"ך 

היבט מרתק נוסף של דמויות הנשים בתנ"ך, שגרם לי להזדהות איתן ולכתוב עליהן, הוא חוזקן. אף כי חיו בחברה הנשלטת בידי גברים, שבה היו להן אך זכויות מועטות על פי חוק, רבות מהן היו איתנות ברוחן. הן לא ישבו באפס מעשה תוך ספיקת כפיים והשלמה עם גורלן, אלא לקחו את הגורל לידיהן ועיצבו את חייהן בכוחות עצמן.

האם תמר בת דוד נמנית על הנשים החזקות הללו? מה שמסופר עליה במקרא הוא כאמור קצר ומרומז בלבד, ואחד הפרטים המעטים המוזכרים הוא שהאונס גרם לה להרים קול זעקה. קרוב לוודאי שעשתה זאת משום שנתקפה בשיגעון זמני. אבל גם אם כך הדבר, חשוב לזכור שזעקתה לא נותרה אילמת. לכן, גם אם תמר לא צפתה זאת מראש, סביר שהצעקה בראש חוצות שחררה לפחות חלק מהלחץ ומהכעס שהיו אצורים בה, ובזאת העצימה אותה. ברומן פיתחתי את מה שסיפור המעשה במקרא השאיר סתום – את יסוד הכוח הנשי הייחודי שבאמצעותו מסוגלות נשים לגבור על טראומות ולשקם את חייהן, ובו, כך אני מאמינה, ניחנה הגיבורה שלי תמר, וכמוה גם נשים בימינו. 

דוד מלך ישראל

לטעמי, חלק ניכר מיופיו של התנ"ך טמון בכך שהוא מתאר דמויות רב-ממדיות, בעלות נפח ועומק נפשי; יופיו בכך שאפילו הגיבורים המהוללים שבו אינם צחים כשלג אלא בני אדם חיים ותוססים, בעלי עוצמות וחולשות גם יחד. הדברים אמורים באופן בולט לגבי אביה של הגיבורה שלי, דוד המלך. המקרא מתאר אותו כדמות רבת פנים – גיבור בקרבות נגד אויבי ישראל, מלך רב תהילה ומעש הנערץ על העם, שופט צדק, משורר ומוזיקאי בחסד, "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' פרק כג' פסוק 1). אך המקרא מתאר אותו גם כפוליטיקאי פיקח וערמומי וכגבר בשר ודם, בעל תשוקה עזה לנשים הגורמת לו לחטוא. 

כמו כן עולה מן המקרא שלמרות כוחו הרב נגד אויבים ועוצמתו הרבה בשליטה על העם, היה דוד חלש להחריד וגילה אוזלת יד בהתמודדות עם בניו. אף שהיה אמור להכיר את אופיו של בנו בכורו אמנון, הוא שלח אליו את תמר. ועל אף שמעשה האונס של תמר בידי אחיה חרה לו מאוד כדברי המקרא, "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (שמואל ב' פרק יג' פסוק 21), הוא לא עשה מאומה כדי להעניש את בנו האנס. ומנגד, הוא לא מנע את רצח אמנון בידי בנו אבשלום, וגם את הרוצח לא העניש כראוי וברבות הימים אפילו התפייס עמו. 

ברומן ניסיתי להבליט את רב-צדדיותו של דוד, את עוצמתו ואת חולשתו כאחת, ובכך להשאיר את תיאור הדמות ומעשיה נאמנים לכל אות כתובה וגם לרוח המקרא. 



הרקע ההיסטורי

עניינו של רומן זה הוא בתקופה שלאחר התקבצות שבטי ישראל לממלכה מאוחדת תחת שלטון דוד, תקופה שארכיאולוגים מתארכים תכופות כנמשכת מסוף המאה האחת-עשרה ועד תום השליש הראשון של המאה העשירית לפנה"ס. על פי המתואר במקרא הייתה זו תקופה סוערת שהתאפיינה במלחמות ובהצלחתו של דוד לכבוש חבלי ארץ נרחבים מידי אויבי ישראל ולהרחיב את גבולות הממלכה.

דוד גם כבש את ירושלים מידי היבוסים וקרא לה עיר דוד. הוא הפך את העיר השוכנת על הגבול שבין נחלת שבט בנימין בצפון ונחלת שבט יהודה בדרום (ולפי האמור בספר יהושע, היא שכנה בתוך שטח בנימין), לעיר המלוכה שלו. בכך הפגין את מעמדו כמלך על כל שבטי ישראל. הוא הפך את ירושלים למרכז ממלכתו והקים בה יסודות של מנהל ממשלתי שבכוחו איחד את העם תחת מרות שלטונית אחת. כמו כן הוא העביר אליה את ארון הברית, ובכך הפך אותה למרכז דתי לכל שבטי ישראל והגביר את הזיקה ביניהם לבין עצמם ואת זיקת כולם אליו. 

אולם הצלחתו של דוד באיחוד השבטים תחת שלטונו לא הייתה שלמה. מה שהעכיר את תקופת הזוהר של ישראל בימי שלטון דוד היו לא רק המלחמות החיצוניות, אלא גם המאבק הפנימי בין בית דוד לבין בית שאול. היה זה גם מאבק בין-שבטי, בין שבטו של דוד, שבט יהודה, לבין שבטו של שאול, שבט בנימין. בתחילה עמדו שאר שבטי ישראל לצד בית שאול, ואשבעל (איש בושת) בן שאול הומלך על אחד-עשר שבטי ישראל, בעוד דוד מלך על שבט יהודה בלבד. אבל כעבור שנתיים נרצח אשבעל, והדבר אפשר לדוד למלוך על כל ישראל. דוד עשה מעשים שונים שמטרתם הייתה לשכך את המתח בינו לבין שבט בנימין (כך למשל, ציווה להוציא להורג את רוצחי אשבעל), אבל לקראת סוף ימיו נקט בפעולות שהכעיסו את בני בנימין, והמתח בינו לבינם אף גבר. 

ההתפתחויות אכן מוצגות כך בספר. עם זאת, המקרא נמנע מלתאר את היחסים בין דוד לבין שבט בנימין בתקופה שבין רצח אשבעל בתחילת שלטונו על כל ישראל, לבין השנים האחרונות של שלטונו ושל חייו. אני הוספתי תיאורים של יריבות בין שני הצדדים גם בשנות הביניים הללו, השנים שבהן מתרחש סיפור המעשה. 

הבסיס המחקרי של הרומן 

הגם שזהו ספר של סיפורת, הוא נסמך על חומר מחקרי רב, שחלקו שימש אותי גם לרומן התנ"כי הקודם שלי, אשת לפידות (הוצאת אריה ניר, 2010), וחלקו מתייחס לרומן זה בלבד. החומר המחקרי מובלע בתוך הסיפור, על מנת שלא יפריע לקצב העלילה ולהנאה שבקריאה.

המחקר כלל בראש ובראשונה קריאה חוזרת ונשנית של התנ"ך, במטרה לגלות נתונים רבים ככל האפשר על אורח החיים של האנשים בתקופת המקרא – מה אכלו, איך התלבשו, איך דיברו זה עם זה, איך התנהלו טקסי חתונה, מה היה מבנה המשפחה וכדומה. לצורך כתיבת ספר זה כלל המחקר גם קריאה מדוקדקת של החלקים במקרא שמתוכם ניתן ללמוד איך היה נהוג לדבר אל המלך, איך פנו אליו נשיו ומשרתיו ואיך דיבר הוא אליהם. 

כחלק מהמחקר ביקרתי באתר שבו מתרחש רוב עלילת הספר – עיר דוד, הלוא היא ירושלים בגבולותיה בימי דוד. היה מאלף במיוחד לראות שם את שרידיו של מבנה גדול ממדים שזכה לכינוי "מבנה האבן הגדול", שלרגליו התגלו פריטים המעידים על בנייה מלכותית, ובהם אבני גזית באיכות גבוהה. הארכיאולוגית ד"ר אֵילת מזר, שחשפה את שרידי המבנה ב-2005, מעלה את הסברה שמדובר בארמון דוד. מומחים אחרים חולקים עליה. מאחר שאין הוכחות חותכות לכאן או לכאן, הלכתי אחר נטיית לבי, ומיקמתי את ארמון דוד במקום שבו עומד מבנה זה, כלומר במקום הגבוה ביותר, בקצה שטחה של ירושלים בימי דוד. ואף שרק המסד של המבנה שרד, הוא הלהיב את דמיוני והמריץ את תיאוריי של ארמון דוד וסביבתו. 

ביקרתי גם באתרי חפירות ארכיאולוגיות נוספים שמהם היה אפשר ללמוד על אורח החיים של האנשים בתקופת המקרא. כמו כן ביקרתי במוזיאונים (מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון ישראל, מוזיאון ארצות המקרא, המוזיאון הבריטי ועוד), שבהם מוצגים חומרים וממצאים ארכיאולוגיים מתקופת המקרא, וביניהם כלי חרס, אבני בישול, תכשיטים, כלי זכוכית ועוד. כל אלה מוזכרים ברומן.

בין הפריטים המעניינים במיוחד שראיתי במוזיאונים היו חתיכות כסף בצורות ובגדלים שונים, אשר שימשו לתשלום בטרם באו לעולם מטבעות כסף (שהראשונים שבהם התגלו בארץ ישראל רק במאה השישית לפנה"ס), וערכן נקבע על פי שקילתם במאזניים. כך תיארתי את פעולות המסחר והתשלום בספר זה. כן ראוי לציין שהרעיון להכניס כובסת לרומן נולד מהתייחסות לכובסת שמצאתי במוזיאון ארצות המקרא.

לבסוף, הכתיבה התבססה גם על קריאה נרחבת של ספרים ומאמרים, ביניהם פרסומים ב-Biblical Archeology Review, המסכמים את מה שידוע (ואת מה שאינו ידוע) לנו כיום על תקופת המקרא בישראל ובעמים שמסביב. מתוך קריאה זו עמדתי למשל על מעמדה של ירושלים בתקופה שקדמה מעט לזו שבה מתרחשת עלילת הרומן. מרכזיים ביותר מבחינה זו הם מכתבי אל-עמארנה, הכוללים מכתבים שנכתבו בכתב יתדות על לוחות חמר בשפה האכדית (השפה הבינלאומית של הימים ההם), ממלך ירושלים הכנעני אל פרעה מלך מצרים, במאה הארבע-עשרה לפנה"ס, ונשמרו בארכיונו של האחרון. מתוכם עולה שירושלים, הגם שהייתה קטנה במונחים של היום, כבר הייתה חשובה מספיק כדי שמסמכים הנוגעים אליה יישמרו בארכיון הממלכתי של מלך מצרים. מאחר שלא מסופר במקרא שדוד גירש מירושלים את תושביה הקודמים, וכן מסופר שבנה בה מרכז שלטוני הדורש מנגנון פקידותי נרחב, יש לשער שהיא אכן הוסיפה להיות עיר משמעותית ושהיא גם גדלה בימי דוד, שעל פי התיארוך המקובל מלך קצת למעלה משלוש מאות שנה לאחר מכן. וכך אכן תיארתי את העיר. 

מהקריאה במקורות הללו למדתי גם על מכרות נחושת נרחבים שהתגלו במה שהייתה אז ארץ אדום, והם מתוארכים למאה העשירית לפנה"ס, כלומר לתקופתו של דוד. כדי להשלים את המידע שבידי על נושא זה, ביקרתי מספר פעמים במכרה נחושת משוחזר מהתקופה ההיא המוצג במוזיאון ארץ ישראל. ממנו ומקריאה נוספת למדתי איך פעלו המכרות בעת ההיא וכיצד התנהל זיקוק הנחושת שנחצבה, תהליך שאותו תיארתי בספר. 

על השפה 

כמו בספרי הקודם, אשת לפידות, השתמשתי גם כאן במבנה משפטים מודרני אבל, במידת האפשר, במילים מקראיות. נמנעתי ככל האפשר משימוש במילים המזוהות באופן בולט עם הספרות המאוחרת יותר – המשנה, האגדה, המדרש וכדומה – ובביטויים המזוהים במפורש כמודרניים.

אמנם לא תמיד עלה בידי למצוא מילה מקראית מתאימה. אבל רוב המילים שאנחנו מדברים וכותבים כיום, מקורן בתנ"ך. לכן נראה לי שהשימוש במילים כאלה לא הפריע ליצירת סגנון שוטף וקריא. אני מקווה גם שבעזרת המילים הללו, כמו גם בעזרת התיאורים שבספר, הצלחתי לשחזר במידת-מה את עולם התנ"ך ולקרב אותו לקוראות ולקוראים של היום.