כחוט השני

חוה עציוני-הלוי

בהוצאת אריה ניר

טעימת קריאה

הקול על הניצחון שלא גבה מחיר בדם לוחמי ישראל עבר במחנה, ושבט מנשה על כל חלקיו יצא לקראת הלוחמים, ששבו הפעם ברוממות רוח, צועדים בעליצות ובשאון מנצחים. בראש מקבלי הפנים היו תרצה, ששפלות רוחה נמסה כחמאה בשמש, ורעותיה. הן קידמו את פני השבים בנגינה ובמחולות. אֵם המחוללות הכתה בתופים ובצלצלים, שתי בנות ניגנו בחלילים והמחוללות סובבו והסתחררו לקולם. כולן היו עטויות שמלות לבנות, וחוטי השני שתרצה נתנה להן היו קשורים על שערן וסביב מותניהן, והתעופפו ברוח. את חוטי השני הנותרים שהיו בידיהן זרקו הנערות לגובה, שם זהרו באור השמש והתפתלו כנחשים מעופפים עד שנחתו בידיהן של המחוללות, אשר העיפו אותם שוב.

גם מַחְלה, נועה, חוגלה ומילכה יצאו זו בצד זו עם המוני השבט, לקראת גיבורי החיל, וכמו כולם קיבלו אותם בתרועות שמחה קולניות. בשורה הראשונה של הלוחמים צעד יאיר, בולט בקומתו הגבוהה בין שאר קציני הצבא, וכמוהם נופף בידיו לקהל מקבלי הפנים.

בראותה את יאיר בין ראשי גיבורי החיל, לא ידעה נועה את נפשה מרוב התרגשות, וניתקה מאחיותיה ופרצה קדימה. היא נופפה לארוסהּ בידה, אך הוא לא השגיח בה בתוך הקהל הרב. לפתע דימתה נועה שהיא שומעת את מַחְלה קוראת לה מאחוריה. היא הסיטה את עיניה מיאיר לרגע ופנתה לאחור, אך לא ראתה את מַחְלה ולא שמעה עוד את קולה. היא שבה והפנתה את פניה ואת מבטה אל הלוחמים, אל יאיר, אך הוא כבר לא היה שם.

עָלַי תְּשׁוּקָתוֹ

הלוחמים הוסיפו להתקדם לאִטם ועצרו מול הקהל. נועה העבירה את מבטה שוב ושוב על העומדים בשורה הראשונה, אך מקומו של יאיר ביניהם נפקד. אחר פרצו הלוחמים והקהל אלה לקראת אלה, ובמהומה הגדולה פנתה נועה כה וכה, אך לא עלתה על עקבותיו של יאיר. הוא נעלם למקום לא נודע. 

אף אם יאיר לא ראה אותה בין מקבלי הפנים הרבים, חשבה נועה, לבטח שיער שהיא ביניהם. היעלמו בטרם נפגשו היה לה כהצלפת שוט בפניה. היא שבה למחנה מבוישת ומוכה בנפשה, ומבטי האנשים שהשאירה מאחוריה כמוהם כחצי לעג בגבה.

בעודה הולכת בדרך לאוהלה, דלק אחריה פלטיאל, ששב אף הוא עם הלוחמים. הוא השיג אותה ברגע שהתיישבה בפתח אוהלה, וישב לידה. כמוה, גם הוא לא ידע איה יאיר, אבל הבין שמשהו התקלקל בינו לבין נועה אף יותר ממה שהיה מקולקל זה כבר. בראותו אותה פגועה כל-כך, לבו נעצב בעצבותה. עם זאת, שמח בקרבו, שכן הבחין כי בכך נפתח פתח תקווה חדש לעצמו.

חניאל צלע אליהם והוא נשען על מקל, ובטרם הספיק לשאול על תרצה או להציץ לתוך האוהל שלה ולחפש אותה שם, הקדימה אותו נועה ואמרה, "היא טרם שבה. לבטח היא עדיין מחוללת." 

 "ואיה יאיר?"

 "הוא חמק מעיניי," נאלצה להודות.

 "הפלא ופלא, שניהם חמקו בעת ובעונה אחת. הלזה מחול ייקרא?" סינן חניאל לתוך זקנו, ולא שת לבו אם נועה שומעת אותו או לא, וצלע לדרכו. מחשבות חשוכות על יאיר השתוללו במוחו, ומאותו רגע לא יכול עוד דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

נועה שמעה-לא-שמעה את הרמז של חניאל, ומחשבותיה על יאיר היו חשוכות לא פחות משלו. פלטיאל היה בטוח כי תרצה נכנעה לרוח הזנונים שכבר נשבה בה מזמן, ולא ידע מה יאמר. הוא רצה להחזיק בידה של נועה אבל היא משכה אותה ממנו, ועל כן רק ישב לידה ויחד עמה חיכה לבאות.