hebrew english

        אודות הספרים    טעימות קריאה    כתבו עלינו    אודות חוה    קנו את הספרים    חוה בערב חדש וביו טיוב    זיכרונות חוה מתקופת השואה   


כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ


תמר ישבה על אם הדרך, במקום שהועידה למעשה שלא היה כמוהו, וכמוהו לא יהיה. היה זה באביב, אך חום הקיץ הקדים את הקיץ עצמו. האוויר היה צלול. אוושת רוח קלה, חמימה, הניעה את צמרות העצים, וענפיהם נעו בעצלתיים. היה זה הרחש היחיד שנשמע. גם הציפורים שממעל, שהיו בדרכן מארצות הדרום החמות אל ארצות הצפון הקרות, עפו לאִטן, כאילו לא אצה להן הדרך להגיע ליעדן. השלווה שמסביב רק הגבירה את הסערה שבנפש הנערה. קודם לכן הוגד לה כי חָמִיהָ יהודה יבוא תִּמְנָתָה, כדי להשגיח שם על גוזזי צאנו בעונת הגז. והיא ישבה עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, במקום הנקרא פֶּתַח עֵינַיִם, וכשמו – היה פתוח לעיני כול. בקרבתו היו עצים מעטים בלבד ורק במרחק־מה ממנו השתרעה חורשת עצי אלה ואלון. שם גם נפגשו הדרכים; כך שתהיה אשר תהיה הדרך שבה יבחר כדי להגיע אל גוזזי צאנו, הוא ייתקל בה.היא בחרה בפֶתַח עֵינַיִם גם כאות לכך שנפקחו עיניה לראות כי עליה להיחלץ מבור התחתיות המלא מים עכורים שהייתה שרויה בו, הבור שבו הגיעו מים עד נפש. שם ישבה זמן רב כל כך, עד כי המחר הפך להיום, והיום לאתמול, הימים לשבועות, והשבועות – לחודשים ולשנים. את בואה למקום זה הקדים מסע אל נבכי נפשה, מאמץ לגבור על הספקות שטלטלו אותה, להתעלם מן הקול העולה ממורך לבה – שלחש לה להימנע ממה שיטיל עליה קלון ואסון – ולהקשיב לקול העולה מאומץ לבה, המודיע כי עת לה לקחת את גורלה בידה.קול האומץ גבר, ועמו ההכרה כי כוחה טמון ברצונה.

תוכניתה קרמה עור וגידים, ובבוקר אותו יום יצאה מביתה למקום שבו ישבה כעת. היה זה מסע קצר, אך כזה שסופו מי ישורנו.

*

השכם באותו בוקר, לאחר שאכלה את פת הבוקר עם בני משפחתה, שבה תמר לחדרה. בהיותה אלמנה, נהגה ללבוש בגדים קודרים. עתה הסירה את בִּגְדֵי אַלְמְנוּתהּ מֵעָלֶיהָ ולבשה שמלה שתפרה לעצמה בעוד מועד – שמלה הדוקה בצבע השָני, שמחשוף גדול בחזיתה – ומיד עטפה את גופה בצעיף.אחר ישבה מול מראת הנחושת אשר לה, שממנה השתקפו שערה השחור שגלש לכתפיה, פניה יפות המראה ועיניה הירוקות כבָּרֶקֶת; ובפעם הראשונה שמה את עיניה בפוך, עד כי נראו גדולות וירוקות אף יותר מכפי שהיו. היא חבשה את אתונה, עלתה עליה ויצאה מחצר ביתה בחופזה, בטרם יהיה סיפק בידי אביה ואמה לשאול לאן מועדות פניה. בַּמקום שאותו ייעדה תמר לַמעשה היו שני מעיינות קטנים מפכים, ובהם הרוו היא והאתון את צימאונן. השנה הייתה שחונה, אבל מימי המעיינות חדרו אל מתחת לפני האדמה, ובפתחם היו דשא סמיך, שיחים עבותים וכמה עצי אורן ירוקי ענפים. ביניהם נטתה תמר את האוהל הקטן שהביאה עמה על גב האתון.את האתון עצמה קשרה לאחד העצים בחבל ארוך, כך שתוכל ללחך את הדשא כאוות נפשה.בהיותה באוהל, התבשמה תמר במור ובלבונה, על זרועותיה ועל קרסוליה ענדה צמידים, ועליהם פעמוני נחושת קטנים, נוצצים, שהשמיעו צליל עם כל תנועה שעשתה. הייתה זאת דרכן של הקדֵשות שראתה במקדש האֵלָה עשתורת, למשוך גברים שיבואו לשחֵר אחריהן. ותמר קיוותה כי פעמוניה לא יצלצלו לשווא.אחר יצאה וישבה בצד הדרך וחיכתה. 

*

הזמן חלף, ולא קרה מאומה. תמר נתקפה חרדה חדשה. אולי בכל זאת שגתה במקום שבחרה לשבת בו? אולי שינה יהודה את דעתו ולא יעלה אל גוזזי צאנו? כאשר העצים שבמרחק החלו להיבלע בדמדומי הערב, נפל דבר. צללית של גבר רכוב על חמור נראתה באופק. זה הוא, אמר לה לבה והחל להלום בחוזקה, לא במקומו הרגיל, כי אם בדופנות צווארה. היא מיהרה למשוך מעלה את הצעיף שעטף את גופה וכיסתה בו את פניה, כדרכן של זונות שלא רצו כי יכירו אותן. מבעד לחריץ שהותירה בצעיפה, היא התבוננה באיש. הוא היה עדיין רחוק אך התקדם לעברה.והנה, שוד ושבר. מאחוריו, על השביל הצר והמתפתל, התגלתה דמותו של גבר שני. יהודה, כך נראה, הביא עמו את רעהו חִירָה. לכך לא ציפתה, בסכלותה. ועתה נראה שחמיה יֵבוֹש לגשת לזונה בפני רעהו, וכל מאמציה לקראת הרגע הזה יהיו לשווא. ייקחהו אופל, קיללה תמר בלבה את הידיד החף מפשע, על כי מבלי דעת עומד הוא לסכל את תוכניתה.אולם מיד ראתה כי שני הגברים עוצרים ופונים זה לזה. כיסויי הראש שעל ראשיהם התעופפו קלות ברוח, והם נראו כמתווכחים ביניהם. אחר נפרדו זה מזה בהנפת יד ימינם. אחד מהם פנה לאחור והחל לשוב על עקבותיו, והאחר המשיך בדרכו אליה. ממרחק לא יכלה להבחין מי מהם הוא זה שפנה לאחור ומי הוא זה שהמשיך בדרכו. כאשר האיש שרכב לעברה קרב אליה, ראתה כי זה יהודה. היא נשמה נשימה עמוקה, הידקה את הצעיף אל ראשה והסירה אותו מעל גופה. בזאת הציגה לראווה את שמלת השני ההדוקה ועמוקת המחשוף. כך נגלה התלם שבין שדיה המלאים, והיא ראתה את יהודה לוטש בהם את עיניו.הנה הגיע הרגע – הרגע שבו איש לא יכניע אותה, הרגע שבו תשים נפשה בכפה ותפעל כפי שמצווה עליה אומץ לבה.

*

באותו רגע הבזיק בתמר זיכרון על אותו גבר שעומד לפניה עכשיו, יהודה. היא נזכרה ביום שבו ראתה אותו לראשונה, לפני כשלוש שנים. היום שבו החלו התלאות בחייה.