hebrew english

        אודות הספרים    טעימות קריאה    כתבו עלינו    אודות חוה    קנו את הספרים    חוה בערב חדש וביו טיוב   

מַלְכַּת הַחִידוֹת
חוה עציוני-הלוי

פתח דבר

ארמון המלוכה של ממלכת שְׁבָא עמד בגן רווה, בתוך דשא מוריק, בינות לעצי דקל ירוקי עד. הוא היה מוקף חומה וזהר בלובנו. בת המלך, בָּשִׂימָה, יצאה מחדרה לחצר שבקדמת הארמון, ואור השמש, שהשתקף גם מצבעו הלבן של הבניין, הציף אותה. משם פנתה ועלתה לחדר המשכב של המלך, שהיה כמעט חשוך בחשכת המוות הקרב.
*
החדר רחב הידיים שאליו נכנסה בָּשִׂימָה שכן בקומתו השנייה של המבנה. מחלונו נשקף נוף נאדר הוד של הרים גבוהים המקיפים בקעה פורייה. החדר היה תמיד שטוף שמש, ובאורה דהו המרבדים הצבעוניים שעל קירותיו והשטיחים מלאכת המחשבת שעל רצפתו.
זה כשבוע, מאז נתקף במחלה מסתורית, סלד המלך מן האור. בפקודתו סגרו המשרתים את וילונות החדר העבים ואלה העלימו את הנוף. האור שהסתנן מבעדם היה מעומעם, כמוהו כאור הדמדומים בעת שהשמש נסוגה בערוב היום. והיה זה ערוב יומו של המלך.
הווילונות הכבדים חסמו גם את הרוח מבחוץ, והאוויר בחדר היה מחניק וריח של מוות קרב עמד בו. כאשר נכנסה בָּשִׂימָה לחדר, הריח הלם בנחיריה.
המלך, אֲבִידָע בֶּן-יָקְשָׁן, בעל שיער שחור ועור בצבע הנחושת, היה גבר יפה תואר עד מאוד. אך מאז נפל למשכב השתנה מראהו לבלי הכר; פניו וגופו התדלדלו ואבריו היו תלויים עליו ברפיון, כמו היו לדונג. עיניו האפורות שקעו בארובותיהן ומיפי תוארו לא נותר שריד ופליט. גופו היטלטל בצמרמורות של חום וראשו התענה בכאבי תופת, ששיקויי הפרג המהולים בעשבי מרפא שבהם הלעיטו אותו רופאיו, שיככום אך במעט.
בָּשִׂימָה חשבה כי לפחות חסד אחד קטן עשה אַלְמַקָּה, ראש אֵלֵי שְׁבָא, עם אביה – לקראת הסוף הוא העניק לו ערפול חושים, ובהיותו חוסה בערפל לא ידע כי הוא נוטה למות. 
על הכיסא הסמוך למיטת המלך ישבה אשתו המלכה תֶּיָה, אמהּ של בָּשִׂימָה. הייתה זו אישה כבת שלושים וחמש שנים, כהת עור ויפת מראה, ורק קמטים מעטים נראו על חלקת צווארה. היא התייפחה לתוך פיסת בד אפורה, שכמו נועדה לחסום את קול הבכי, אך היבבות עברו דרכה באין מפריע וקולן נשמע ברמה. 
הבכי הקולני של האם לא מצא מסילות ללבה של בָּשִׂימָה. מה גם שתֶּיָה לא שכחה לקשור לקודקודה את הצרור הזעיר של שמן השקדים המהול במיני משחות ובשמים, כמנהג נשי מצרים. הצרור נח על ראשה והפיץ סביבו ניחוח, אבל ריחו לא גבר על ריח המוות. ככל שחלף הזמן, יבבות האם שככו והשקט בחדר נהיה כבד ומעיק.
 לצדו של המלך שהו גם רופאיו, שהתאמצו להעלות ארוכה לחוליו. אך עוד באותו יום, פרש הרופא הבכיר שביניהם את ידיו לצדדים וכפותיו מופנות למעלה בתנועת ייאוש, כמבשר שהם עשו כל אשר לאל ידם אך אפסה תקווה. 
היה ברור לכול כי מות המלך עומד בפתח. אבל איש לא ידע מתי יפער את לוע המפלצת שלו אל מולו.
*
בָּשִׂימָה הליטה את פניה בידיה, להסתיר את הדמעות שגאו בעיניה מפעם לפעם. בחדר החשוך לא ניתן להבחין במראיה אף בעת שגילתה את פניה, אך היושבים שם היטיבו לדעת כי אין היא דומה לא לאביה ולא לאמה, והיא בעלת יופי שכולו שלה.
שערה של בָּשִׂימָה גלש גלים-גלים על כתפיה, כמפלי המים במורד ההרים, לא הרחק מן הארמון; צבעו חום-כתום, כצבע הענבר, ופסגות גליו זוהרות בצבע זהוב. שפתיה היו מלאות ובצבען כצבע אבן האודם עמדו בניגוד שובה לב לעורה הכהה. עיניה היו שחורות, אך בתוך העלטה שנשקפה מהן שכנו אישונים זוהרים. 
לעומת צבעי פניה העזים נראו הנוכחים האחרים בחדר כמי שפניהם דהויות, כמו מרבדי הקיר שביניהם ישבו.
בצד הרופאים נכחו בחדר גם כוהנים שהתפללו לרפואתו של המלך, אף שידעו כי זו לא תבוא. אליהם נוספו השרים היועצים שלו, שישבו באפס מעשה, אוצרים בקרבם עצות שהמלך לא ישמע עוד מפיהם לעולם.
ובָּשִׂימָה, נוסף לצערה העמוק על חיי אביה ההולכים וכלים, נתקפה מורא. היא יראה מפני כוחות עלומים הפועלים סביבה בסתר, מהיותה מוקפת במזימות שעל טיבן טרם עמדה. מאז ילדותה התעקשה לקבוע את דרכה בעצמה. אולם אז היה אביה לצדה ונסך בה ביטחון. עתה הילדות היא רק זיכרון, והאב לא ינחה אותה עוד בדרכה. והיא, אנה היא באה? 
*
בימים הבאים, ההפוגות שבָּשִׂימָה ואמה נטלו לעצמן חליפות ממשמרתן ליד ערש הדווי של המלך הלכו וקצרו. 
ביום העשירי למחלתו, לפני הצהריים, עצם המלך את עיניו. הוא נראה כשקוע בתנומה, על כן החליטה בָּשִׂימָה לנצל את שנתו כדי לפוש בחדרה. היא השתרעה על מיטתה, אך לא מצאה בה מנוח. כעבור רגעים ספורים בלבד קמה, ובעיניים טרוטות שמה פעמיה לשוב אל חדרו של אביה. כמו תמיד היה עליה לצאת מחדרה קודם אל החצר שלפני הארמון.
רוח קדים חמימה נשבה בחצר, ונפרשה עליה כשמיכה רכה, כמו אהבת האב שעטפה אותה מאז זכרה את עצמה. משב פתאומי של אותה רוח בידר את שערה של בָּשִׂימָה וקווצותיו התפזרו על פניה. כאשר הסיטה את השיער מעיניה, ראתה את אמהּ תֶּיָה, שיצאה מחדר האב ופסעה לקראתה, ובטרם הצליחה לעצור בעדה, השתחוותה תֶּיָה אפיים ארצה לפניה.
אזי הבינה הנערה הכול. כך, על כל פנים, חשבה באותו רגע.
*
השמש סנוורה את עיניה, אך לא בללה את המחשבה שהפציעה בראשה של בָּשִׂימָה: אמה משתחווה לפניה כדי לבשר לה שלוש בשורות. הראשונה היא שאביה מת. ולמרות שהמוות היה צפוי, הכתה הבשורה בנערה כמכת פתע בחזה.
בהיות תֶּיָה עצמה בת לאב מבית המלוכה של שְׁבָא, יכלה לדרוש את המלוכה לעצמה. קידתה רמזה כי בכל זאת, אין בדעתה לעשות כן והיא מקבלת עליה את דין מלכותה של בתה.
בעומדה לפני האם הכורעת לרגליה, תקפה את בָּשִׂימָה חרדה, בהבינה כי מעתה יהיה כובד משא העם מוטל על כתפיה שלה, והיא, כל כולה, בת שמונה-עשרה שנים בלבד. אולם, משחר ילדותה הייתה המלוכה מאושיות הווייתה וזרמה כמו דם בעורקיה. לכן החליטה בינה לבינה כי גם אם תקשה עליה, יכול תוכל לה, ולא היה בכוונתה לוותר עליה לטובת אמהּ. קידתה של האם עכשיו בישרה כי היא מונעת משתיהן מאבק רווי דמים על השלטון. 
מנגד, חשבה בָּשִׂימָה, האֵם קדה לפניה כדי לבשר לה גם בשורה שלישית, והיא כי אסור לה לבתה לנטוש את הממלכה שבזה הרגע החלה לעמוד בראשה. לא ייתכן, רמזה קידתה, כי בָּשִׂימָה תצא למסע שאותו תכננו היא ואביה, והאם התנגדה לו בכל מאודה. כך הייתה קידתה של תֶּיָה גם מסווה לכוונתה לשלוט בבתה ובמעשיה כמלכה. 
ברגע שבו נדרשו לה יותר מכול חיבוק ניחומים, כתף למשענת, נהגה בה אמהּ כאילו היא זרה לה. היא הציבה ביניהן מסך עשן של כוונות נוגדות, ומאחוריו, חשבה בָּשִׂימָה, מסתתרת מלכודת עלומה. בָּשִׂימָה הייתה נחושה לא ליפול בפח היקוש שתֶּיָה טומנת לה. 
כך נראו לנערה פני הדברים אז, ברגע שבו הפכה מנסיכה למלכה. למעשה, חלף זמן רב עד שהבינה הכול לאשורו. חלפו חודשים של תככים מפותלים ומאבקים חבויים, של חידות צפונות מאחורי חידות, ופתרונות מדומים שפינו מקומם לפתרונות אמת. רק אז התברר לבָּשִׂימָה מה גרם לתֶּיָה לנהוג באופן מוזר כל-כך, שלא היה לו אח ורע בתולדות הממלכה, ולהשתחוות ארצה לפני בתה שלה.